ביאור שטיינזלץ על פסחים צ״ז

1 יכול אף תמורת הפסח שנמצא לפני הפסח דינו כן שקריבה שלמים? תלמוד לומר: "הוא", להדגיש: הוא פסח כשר קרב, ואין תמורת הפסח קריבה.

2 ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר אילימא אם תאמר שנמצא אותו קרבן קודם שחיטה, והמיר בו קודם שחיטה — פשיטא פשוט, מובן מאליו ולמה לי קרא מקרא מיוחד ללמדני? אלא לאו האם לא הכוונה שנמצא קודם שחיטה והמיר בו לאחר שחיטה ועליו נאמר שאין תמורתו קריבה! הרי זו תיובתא קושיה חמורה לרבא, ומסכמים אכן תיובתא קושיה חמורה, ונדחו דבריו לפי גירסה זו.

3 א אמר שמואל כלל בדיני קדשים: כל שאירע פסול בבהמת קרבן שבחטאת הדין שהיא מתה, כלומר שגורמים שתמות מעצמה — במקרה כגון זה בפסח קרב שלמים. וכל שדינה שמחמת הפסול בחטאת רועה עד שיפול בה מום — דינה שבפסח נמי גם כן רועה. ור' יוחנן אמר: אין הפסח עצמו קרב שלמים אלא כשנמצא השה האבוד אחר שחיטה של השני, אבל נמצא קודם שחיטה — לא.

4 על דברי שמואל מתקיף לה מקשה עליה רב יוסף: וכי כללא כלל הוא? כלומר: וכי נכון הכלל בכל המקרים? והרי חטאת שעברה שנתה שיש להקריבה עד שהיא בת שנה אחת, ואם עבר זמנה שלרעיה אזלא הולכת עד שיפול בה מום, שאמר ר' שמעון בן לקיש: חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות מקום שאין הכהן יכול להכנס ולהוציאה משם, ולכן רועה עד שיפול בה מום ונמכרת לחולין ונופלים דמיה לשלמים.

5 ואילו בפסח כי האי גוונא כגון זה קרב שלמים, דתניא שהרי שנינו בברייתא: "כשב" הרי זה בא לרבות את הפסח שאף ממנו צריך להקריב אליה, כשהוא אומר "אם כשב" לרבות את הפסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח ששוב אינם חשובים כפסח אלא כשלמים לכל מצות שלמים, שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כשהוא אומר בהמשך "ואם עז" — הפסיק הענין בדין כבשים ופתח בענין חדש ללמד על העז שאין טעון אליה. ומברייתא זו למדנו שפסח שעברה שנתו קרב שלמים מיד ואינו רועה!

6 אמר ליה לו: כי קאמר כאשר אמר שמואל את כללו, לא אמרו אלא לגבי קרבנות שהיו אבודין ובהם דן אבל בדחויין מחמת פסול אחר לא אמר.

7 וממשיכים להקשות: וכי בדין אבוד מי משכחת לה האם אתה מוצא אותה שההכללה של שמואל תהא נכונה? והרי חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה כלומר חטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאה לפני הקרבה, לרבנן לשיטת חכמים שלרעיה אזלא הולכת דתנן שהרי שנינו: הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות ועליו להקריב אחת מהן — אחת מהן איזו שירצה תקרב ושניה תמות, אלה דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא אם כן שנמצאת לאחר שנתכפרו בעלים באחרת. הא הרי מכאן נלמד כל שנמצאת קודם שנתכפרו בעלים — חטאת כזו רועה.

8 ואילו בפסח, היכא היכן, במקרה שאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה — קרב שלמים. ואם כן אין כללו של שמואל נכון אף בזה! ומשיבים: שמואל כרבי סבירא ליה סבור הוא שאמר אבודה למיתה אזלא היא הולכת.

9 ומקשים: והא והרי כל אבודה לרבי מתה בכל מקרה שאבדה, ואילו בפסח היכא במקום שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות לאחר שהפרישו אחר — רועה! ודוחים: פסח שאבד קודם חצות לאו לא אבוד הוא, וטעמו של דבר כשיטת רבא, שאמר רבא: אבידת לילה לאו לא שמה אבידה.

10 שאם אבד קרבן בשעות הלילה ונמצא בבוקר אינו קרוי אבוד לכל הדינים האמורים בקרבן שאבד, שכיון שהלילה אינו ראוי לשחיטת הקרבן — אינו נחשב לאבידה. ואף קרבן הפסח שאבד לפני חצות ערב הפסח, כיון שאינו ראוי עדיין לשחיטה כשאבד אין זו קרויה אבידה ואין דיני אבוד חלים עליו, אפילו אם הפריש אחרת תחתיה ואפילו לרבי אינה הולכת למיתה אלא לראיה. ושואלים: אלא, אם כן חטאת שיהא דינה שרועה לשיטת רבי, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה? שלשיטתו כל חטאת שאבדה הולכת למיתה, ואין חטאת שדינה שרועה, ואם כן אין תוכן לכללו זה של שמואל ש"כל שבחטאת רועה" לפי שיטת רבי!

11 ומשיבים: אף לשיטת רבי מוצא אתה חטאת רועה כשיטת ר' אושעיא. שאמר ר' אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות שמתחילה הפריש שתים כדי שאם תאבד אחת מהן יתכפר בחברתה, מתכפר באחת מהן ושניה תרעה.

12 ומקשים: והא והרי אילו אירע בפסח כי האי גוונא כגון זה היה השני קרב שלמים, שזהו מותר בפסח גמור שדינו להיקרב כשלמים ולא כדברי שמואל! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה סבור הוא שאמר: חמש חטאות מתות ובכללן כל אלו שאבדו ואלו שנדחו.

13 ומקשים: והא והרי דין זה של חטאת רועה לר' שמעון לית ליה אין לו כלל שלדעתו כל חטאת שנדחתה משום מה מתה ואילו שמואל מזכיר בדבריו אף את החטאת שרועה! ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר דבר אחד בלבד אמר שלא אמר דבר בענין כל שבחטאת רועה אלא רק כל שבחטאת מתה — בפסח קרב שלמים.

14 ושואלים: ומאי קא משמע לן ומה השמיע לנו בכך, הרי כבר נאמר הדבר במפורש במשנה? ומשיבים: אמר זאת לאפוקי להוציא מדברי ר' יוחנן שאמר: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא: מכאן שלדעתו שחיטה קבע מתי נדחה הקרבן. על כן קא משמע לן השמיע לנו שמואל כי לדעתו חצות קבע שהדבר תלוי בזמן השחיטה הרגיל ואם נמצא לאחר חצות אף אם עדיין לא נשחט השני הריהו נחשב כאבוד, כיון שבשעת חצות שהיא השעה הקובעת היה אבוד ולכך קרב שלמים.

15 לישנא אחרינא לשון אחרת באותו ענין הממשיכה את הדיון מן הנקודה בה מוכיחים כי אין להשוות בין פסח לחטאת ואילו בפסח היכא במקום, במקרה שאבד ונמצא אחר חצות, קודם שחיטה של השני — יקרב שלמים ושלא כפי ההשוואה של שמואל! ומשיבים: שמואל ללשון זו כשיטת רבה סבירא ליה סבור הוא שאמר: שחיטה קבע ולא חצות היום ולכך אף אם עבר חצות היום, אם נמצא לפני שחיטת השני, שוב אינו נחשב כאבוד.

16 ומקשים: והא מדקאמר והרי ממה שאמר ר' יוחנן עלה עליה על הלכה זו: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא מכאן ששחיטה קבע. מכלל הדברים ומהקשרם מובן שכיון שיש מחלוקת בדבר הרי ששמואל סבר: חצות קבע וכל שבחצות היה אבוד, אף אם נמצא לפני השחיטה, הריהו נחשב כאבוד וקרב שלמים ולא כפי שנתבאר בשיטת שמואל ללשון זו שדעתו ששחיטה קבע.

17 אלא יש להסביר באופן אחר: שמואל כרבי סבירא ליה סבור הוא שאמר: חטאת אבודה למיתה אזלא הולכת בכל מקרה. ומקשים: והא והרי כל אבודין לדעת רבי מתין, ואילו בפסח היכא מקום שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות — רועה ולא קריבה שלמים! ומשיבים: קסבר סבר אבידה קודם חצות לאו אינו אבוד הוא שעדיין לא הגיע זמן שחיטתו וקסבר וסבור הוא כי חצות קבע ולא זמן השחיטה.

18 א משנה המפריש נקבה לפסחו והתורה אמרה שהפסח בא מן הזכר, או שהפריש זכר בן שתי שנים בעוד שפסח צריך להיות עד בן שנה — ירעה עד שיסתאב שיפול בו מום ואז ימכר קרבן זה ויפלו דמיו לנדבה לשלמים.